כשהייתי ילד קטן הייתי קשור מאוד לסבתי, שחלתה באלצהיימר והועברה לבית אבות. כאב לי לראות אותה רחוקה מאיתנו, ולא זוכה ליחס המכבד המגיע לה. היא דעכה לאיטה עד שהלכה לעולמה בבית האבות, ואני מעולם לא צילמתי אותה. מאז אני
מחפש אותה בזקנים אחרים, ומנסה למלא את היעדרה בתמונות. בחרתי לצלם זקנים בני העדה הדרוזית בסביבתם הטבעית, באדמה שאותה הם מעבדים כדרך חיים, כדי לחבר אותם לשורשים ולמסורת. האדמה היא הערך החשוב ביותר בעדה הדרוזית והיא הכרחית לקיומו של האדם. כך, הזקנים מקבלים את הכבוד הראוי להם, ההולך ונעלם.

​

בהנחיית ראובן קופרמן וערן ברק.